בלום נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א

החלטה

רקע וההליך שלפני

לפני בקשה לעיכוב פסק דין שניתן על ידי ביום 27.3.2014.

התביעה בגינה ניתן פסק הדין הינה תביעה לנזקי גוף שאירעו למנוח אברהם בלום ז"ל (להלן: "המנוח") בעתיה של תאונת דרכים מיום 31.7.2005 (להלן: "התאונה") והמבוססת על הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975.

במהלך בירור התובענה המנוח הלך לעולמו ללא קשר לפגיעותיו בתאונה.

במסגרת פסק הדין חייבתי את המבקשת לשאת בנזקי המנוח ופסקתי לטובת עזבונו סך של 998,611 ₪ בתוספת הוצאות משפט ושכר טרח עו"ד.

המבקשת הגישה ערעור ע לפסק דיני ובד בבד הגישה את הבקשה המונחת לפניי.

במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור טובים. המבקשת תוקפת את קביעת המומחים וחוזר תעל טענותיה כי שגו המומחים עת ייחסו את הנכויות לתאונה. עוד תוקפת המבקשת את הקביעה כי אין לנכות במקרה תגמולי המוסד לביטוח לאומי ענף נכות כללית משלא הוכח כדבעי שיעורם. עוד מלינה המבקשת על כך שלא נוכה תשלום תכוף מהפיצוי שנפסק. עוד טוענת המבקשת כי נפלה טעות עת קבעתי שהמנוח היה אלמלא התאונה עובד עד גיל 67 וטעות נוספת היא שלא ניכיתי 25% מבסיס השכר.

עוד טוענת המבקשת כי יורשיו של המנוח הינם בנם הבוגרים ואין זה הגיוני כי במידה והמבקשת תזכה בערעור היא תאלץ "לרוץ" אחריהם על מנת להחזיר את הגלגל לאחור "שכן ברי הוא הדבר שהסיכוי לכך שכספים אלו יוצאו ללא שוב הינם גבוהים".

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי לא הוכח כי סיכויי הערעור טובים ולא הוכח כי מצבם הכלכלי של יורשי המנוח אינו טוב.

דיון והכרעה

הלכה פסוקה היא כי ביצוע פסק הדין לא יעוכב אך בשל הגשת ערעור, למעט נסיבות חריגות (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984; ע"א 3334/12 וולך נ' עמירון סי.טי.אל מימון והשקעות בע"מ [פורסם בנבו]). הדבר נכונים ביתר שאת מקום פסק הדין עוסק בחיוב כספי ובמקרה כזה רובץ על המבקש נטל מוגבר להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי קיים חשש שמימוש פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך.

לעניין סיכויי הערעור נראה כי מרבית הטענות סיכוייהם נמוך. כך הטענה כי שגיתי כאשר יחסית את מלוא הנכות לתאונה. מדובר בטענה אשר באה לתקוף ממצאים עובדתיים זאת לאחר ששני מומחים מטעם בית המשפט קבעו כי יש לקשור בין הנכות לתאונה. ההלכה הפסוקה קבעה כי רק לעיתים נדירות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים.

באשר לטענה כי לא ניכיתי את תגמולי המל"ל ענף נכות כללית הנני סבור כי אין בטענה זו ממש. המבקשת לא הוכיחה את שיעור תגמולים אלו כפי שהיא מחויבת על פי הפסיקה. הנתבעת בהקשר זה הגישה אך ורק כתב תביעה של המוסד לביטוח לאומי שהוגש כנגדה בתביעת חזרה כאשר קבעתי כי הדבר אינו מהווה הוכחה. הדבר נכון ביתר שאת מקום בכתב הגנתה באותה תביעת חזרה, הכחישה המבקשת את הסכום הנתבע. על כן היא אינה יכולה להביא את כתב התביעה כאסמכתא. המבקשת טוענת כי היה על בית המשפט ליזום ולהורות לה להביא אישור על גובה תגמולי המל"ל. ברי כי אין ממש בטענה זו ובית המשפט אינו אמור לבצע את מלאכתם של הצדדים.

אין ממש בטענת המבקשת כי קבעתי שהמנוח היה עובד עד גיל 67. דווקא נקבע על ידי כי קיימת עמימות בשאלה עד איזה גיל היה עובד המנוח בשל תחלואיו הרבים האחרים ועל כן פסקתי סכום על דרך האומדנא (ראה סעיף 56 לפק הדין).

באשר לטענה כי לא ניכיתי מס הכנסה מבסיס השכר, המנוח טען בתצהירו כי היה פטור מתשלום מס הכנסה. בתלושי השכר שצורפו תומכים בטענה זו. המבקשת בסיכומיה טענה כי יש להפחית 25% מס הכנסה (סעיף 91) זאת מבלי שהייתה כל התייחסות לטענת המנוח בתצהיר ובסיכומים כי היה פטור מתשלום מס הכנסה. ברי כי טענתה נטענה באופן סתמי ואין בה ממש. לכן אני דוחה טענה זו וקובע כי סיכוייה להתקבל נמוכים.

בטענה אחת מצאתי ממש והיא עת לא ניכיתי את התשלום התכוף מהפיצויים שנפסקו. אכן בתיק קיימת הודעה על הסכם פשרה בבקשה לתשלום תכוף אשר במסגרתו הודיעו הצדדים כי המבקשת תשלם למשיב תשלום תכוף בסך של 35,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 11% ומע"מ.

באשר לנזק הבלתי הפיך יסוד זה לא הוכח כלל ולא הובאה ראיה כלשהי על יכולתם הכלכלית של יורשי המנוח ועל אפשרותם להחזיר את הגלגל לאחור במידה והמבקש תזכה בערעור.

יחד עם זאת נפסק כאשר מדובר בסכום גבוה קיים חשש מובנה באשר ליכולת להחזיר את הגלגל לאחור אף כאשר מדובר במשיב שאין חשש קונקרטי באשר לחוסנו (ראה: ע"א 5683/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. סלוצקי [פורסם בנבו]).

אכן הסכום שנפסק הינו סכום גבוהה וקיים חשש מובנה שיורשיו של המנוח לא יכלו להחזירו במידה והקערה תתהפך על פיה.